שמות פרק ד'

מאת: הרב איתי הלוי

פש(ו)ט הפרק:
בפרק זה ממשיכה התורה לספר על תהליך מינויו של משה כשליח להוציא את ישראל ממצרים. בנוסף לטענות שהעלה משה בפרק הקודם, שמחמתן אין הוא ראוי לשליחות זו, מעלה משה בפרקנו חשש נוסף; שמא בני ישראל לא יאמינו שנגלה אליו ה'. כמענה לחשש זה נותן ה' ביד משה שלושה אותות:  א. הפיכת המטה לנחש.  ב. הפיכת ידו של משה למצורעת כשלג.  ג. הפיכת מי היאור לדם. משה מצוּוה לעשות את האותות הללו לעיני העם ובכך לחזק את אמונתם בגילוי האלוקי. משה מנסה שוב להימנע מלקבל את התפקיד בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון ואינו יכול

לדבר כראוי לפני פרעה. ה' עונה לו שהוא שברא פה לאדם והוא שיורה לו כיצד לדבר. משה חוזר וטוען שראוי ששליחות מעין זו תבוצע בידי אדם חשוב וגדול ממנו כאהרן אחיו. ה' מקפיד על משה ואומר לו שאהרן עצמו שמח במינויו של משה והוא אף יהיה שותף מלא בשליחות בהיותו 'הדובר' שידבר בפני פרעה את אשר יאמר לו משה. לאחר כל זה מקבל על עצמו משה את השליחות ולוקח עמו את המטה בו נעשו האותות. הוא שב אל יתרו חותנו ומבקש ממנו רשות לשוב עם משפחתו למצרים. בדרך חזרה מצרימה מתרחש אירוע דרמטי במשפחתו של משה. מלאך ה' מבקש להמית את משה על כך שעדיין לא מל את אליעזר בנו. ציפורה לוקחת מיד אבן צור חדה ומלה את בנה, ובכך מצילה את משה בעלה. בהמשך הדרך פוגש משה את אהרן יוצא לקראתו. מתוך השמחה הגדולה שבמפגש שבים משה ואהרן יחד למצרים. בהגיעם למצרים הם אוספים את כל זקני ישראל, מספרים להם על ההבטחה לגאול את ישראל ממצרים ועושים בפניהם את האותות. הזקנים והעם מבינים שאכן פקד ה' את עמו ושניתן האות לתחילתה של גאולת מצרים. העם מתרגש ושמח מן הבשורה הגדולה ומודה ומשתחווה לה'.

מעמיקים מבט:
בפרק זה אנו ממשיכים להתחקות אחר אישיותו המיוחדת של משה רבינו. תכונותיו האציליות, הבאות לידי ביטוי בפרקים אלו, הן העושות אותו ראוי כל כך להיות הרועה הנאמן של ישראל. בפרק ב' עסקנו במידת החסד המופלאה של משה ובמסירותו המוחלטת למען כלל ישראל. בפרק זה נחשפים אנו למידת הענווה הבלתי מצויה שלו, וכפי שהעידה עליו התורה עצמה: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'.

משה רבינו עושה כל מאמץ כדי שלא לקבל על עצמו את ההנהגה. בתחילה הוא טוען שאינו ראוי לכך, אחר כך שהעם לא ייתן בו אמון, שהוא אינו יודע לדבר, ולבסוף הוא טוען שההנהגה ראויה יותר לאחרים. באצילות מופלאה בורח משה רבינו מן השררה בכל דרך אפשרית. הוא מלמד אותנו שהמנהיג האידיאלי אינו זה הרוצה לאחוז בהגה השלטון אלא זה היודע את גדולתה של האומה ואינו רואה עצמו ראוי להנהיגה.

באופן כמעט פרדוכסלי רואים אנו, שדווקא תודעתו של המנהיג כי הוא 'אינו כדאי והגון לכך' היא הנותנת לו את הכוח ואת היכולת להנהיג. חוסר החשבתו העצמית של משה פותחת את לבו להבין את צורכיהם ואת רחשי לבם של בני עמו. בצניעותו הרבה מפתח משה רבינו יכולת הקשבה עמוקה לזרמי החיים הכלליים והפרטיים שבאומה. באופן זה מתוודע הוא לאופייה הפנימי של האומה ויודע להנהיגה לטובתה ולהצלחתה.

מכוח ענווה זו זוכה משה רבינו גם להיפתח ולהקשיב לדבר ה'. התבטלותו העצומה לרצון האלוקי היא המביאה אותו עד למדרגה העליונה ביותר של נבואת בשר ודם, שבזכותה נקרא הוא 'אדון כל הנביאים'. ביטול אישיותו העצמית מאפשר לו להיות צינור 'נקי' להעברת דבר ה' ובכך זוכה הוא לקבל את התורה בשם כל ישראל. מידת הענווה הנדירה של משה רבינו היא המפתח, אם כן,  הן לגדולת מנהיגותו, והן לקבלתו את התורה מפי הגבורה.